בימים הקרובים הולך להתפרסם תחקיר של בלוגרים מדעיים, ואני ביניהם, על עוד כתבת הפחדה מנושא מדעי. הפעם זה טכנולוגיית יצור הלחם המודרני.
ככל שאני מתעמק בתחקיר ובוחן את הכתבה ואת הגל שהיא יצרה ברשת, מתחילים להתחבר לי קצוות בין פחדים ציבוריים ותיאוריות קונספירציה (שרובן מלובות בתקשורת הממוסדת). יש קו מחבר, יש משותף, והרבה אנשי מדע מפחדים להעלות אותו. אבל לי נמאס.
חייבים לשים דברים על השולחן. אני מדבר על הרומנטיזציה.
בכל פעם זה מגיע לאותו כיוון, לאותה הקריאה. זה תמיד חוסר ההתאמה בין המציאות כפי שהיא לצורה שבה היא מצטיירת בדמיוננו. ותמיד החצים מופנים אל אנשי המדע
זה חיסונים, וזה ההנדסה גנטית, וזה הפלרה, וזה חקלאות, וזה תרופות, ומסתבר שזה גם הלחם. הביקורת שוב ושוב עולה אך ללא ביסוס עובדתי וללא מקור השוואה נכון.
אנשים מקימים קול צעקה נגד חיסונים – רוצים כמו פעם, כשהתחסנו "טבעית" ללא מחטים .
לא רוצים הנדסה גנטית – רוצים כמו לפני מאות שנים, כשהזנים היו מה שהתפתח עם הזמן בשדה.
לא רוצים הפלרה – רוצים מים כמו בתמונות של NATIONAL GEOGRAPHIC.
לא רוצים חקלאות מודרנית עם טרקטורים וריסוסים – רוצים שדות כמו בציורי השמן הקלאסיים.
ואפילו לחם – לא רוצים אותו מתועש, רוצים כמו במאפיות קטנות מתוך סרטים ישנים בצרפתית.
אבל מצד שני יש בעיה בסיפור. כל הדברים הללו לא הגיעו ככה סתם. הם הגיעו כי יש להם צורך.
חקלאי לא מרסס שדות כי בא לו, הוא מרסס אותן כי אנחנו רוצים שהתוצרת תהיה סדירה, באיכות שאינה משתנה, שלא יחסר לנו לרגע ושיספיק לאוכלוסייה המתפוצצת שעל הכדור הזה. אופה לא דוחף סתם ללחם חומר משמר, זה אנחנו שרוצים שהלחם יחזיק לנו בבית מספיק זמן ושלא נורעל מחיידקים ופטריות שיתיישבו עליו. הרופא לא סתם ממליץ על חיסונים, זה כי אנחנו מבקשים לחיות ללא מגפות אבל בסביבה עירונית וצפופה בה אנו באים במגע עם מספר הולך וגובר של אנשים או סתם עם הנגיפים שלהם. והתרופות, הן כאן (הן כמו גורמים אחרים) כי נמאס לנו לחיות בממוצע 40 שנה, רוצים להגיע לגיל 80 וללא סבל, וכולנו.
אנחנו, כחברה אנושית, בחרנו לעבור מודרניזציה. אתם רוצים לחזור מאתיים שנה אחורה? אי אפשר. אוכלוסיית העולם כבר אינה מונה מיליארד יחיד של בני אדם כמו בראשית המאה ה19, היא עומדת על למעלה מ 7 מיליארד אנשים שחיים בצפיפות ורוצים רווחה רפואה ומזון ממערכת סביבתית שתקרוס אם נחזור לטכנולוגיות העתיקות.
מי שרוצה לבד – יכול לחיות חיי פרישות בסביבה מנותקת מהחברה המודרנית. אבל אנחנו התקדמנו.
והתקשורת חברים, היא תמיד רוצה להביא תמונה "מאוזנת", להראות גם את הצד שמבסס את דבריו על עובדות, בחינה מדוקדקת של הנושא, השוואה לביקורת וחיים שמוקדשים למחקר וגם את הצד השני שמעלה השערות מתוך ליבו ומתוך שיטוט קצר ואקראי בין אתרי אינטרנט ללא אבחנה בין מקצועי לקונספירטיבי. פתאום אנחנו, אנשי המדע, מוצאים את עצמנו כמו צד בדיון פוליטי כאשר כל מה שאנחנו רוצים זה להסביר את מה שמצאנו, רק להסביר, לא לקדם מוצר לא לסנגר על בעל הון, רק להסביר לכם שתבינו מה אנחנו עושים, כי אתם כחברה שלחתם אותנו לעשות את זה.
אבל משום מה הרצון "לאזן" את התמונה נעלם כשמדברים –לדוגמא- על ביטחון, שם לאנשי המקצוע שמור מקום כמעט מקודש כדי להסביר את המידע והתמונה שהם עמלו על הרכבתה. את הרמטכ"ל או אלוף אמ"ן לא יעמתו עם קריאות של רוחשי קונספירציות.
אז הערב, אחרי ששוב עבדתי כמו חמור במעבדה, ושוב הכול כמעט לא מצליח כי אני הראשון שמנסה את הניסוי הזה, כי ככה זה מדע. וזה לילות כימים, כדי לנסות בעוד דרך למצוא את הגורם המעכב של גידול האצות, אותן מקור מזון אלטרנטיבי מדובר. אז חזרתי הביתה וקצת נשבר לי.
אז אני הולך לאמור פה משהו שיושב לי כבר הרבה זמן על הלב, ואני בטוח שהמוני מדענים עומדים איתי מאחורי המילים האלה, ואני בטוח שיש אנשים רבים, חלקם עיתונאים, שלא יאהבו את זה, אבל :
תנו לנו לעשות את העבודה שלנו בכבוד!
ואני לא מבקש להשתיק ביקורת. חס וחלילה. ביקורת היא חשובה, היא בונה ומעל הכול היא תורמת להליך המדעי. אבל כאשר הביקורת מגיעה:
– ללא תימוכין עובדתיים
-ללא ניתוח נתונים
-תוך איסוף רק העובדות שמתאימות לדעה והסתרה של כל השאר
-תוך עריכה מגמתית שמנסה למקסם פחדים
-והכי חשוב ללא השוואה לאלטרנטיבות
אז לא מדובר בביקורת, זו דה לגיטימציה.
וזה פשוט לא מגיע לנו.
רדיקל חופשי 