על מגלי ארצות ומתיישבים

Uncategorized

האקדמיה במהותה פורצת את גבולות הידע האנושי. זו מטרתה. לשם כך היא נועדה.
האקדמיה הולכת בכיוון שלה, ומחפשת תשובות מתוך הסקרנות ולא מתוך איזה צורך שמחוץ לעולם האקדמי. או בקיצור, יש לה חופש אקדמי. והטיעון הזה נשמע רבות (ובצדק) כאשר מבקשים מהאקדמיה לעסוק בנושאים שחשובים יותר לכלכלה או לחברה.
בצורה פשוטה ניתן להמשיל כי חוקרי האקדמיה הם מגלי ארצות.
הם הולכים רחוק מאוד. הנתיב שלהם לא מוסדר, הוא פתלתל ולא ניתן להבטיח תמיד שאחרים (או הם עצמם) יוכלו לחזור עליו. הם מספרים לנו, החברה, כי הם ראו רחוק מאוד מקום חדש ומסקרן.
אנחנו לא יכולים לדעת מהתיאורים שלהם אם המקום הזה ראוי להתיישבות, האם הדרך אליו בטוחה והאם שיירות מתיישבים ישרדו אותה. אבל בלי המידע הזה, לא נוכל להתקדם כשנצטרך. כאשר יבוא אסון או סתם אם נרצה להקים את ביתנו במקום חדש, אנחנו נצטרך את המידע הזה. אנחנו נשתמש בו ונלך לאט על פי תיאוריהם של מגלי הארצות עד שנגיע (או שלא) אל הארץ החדשה.

אבל האקדמיה אינה המקום היחיד שחוקר ובוחן. מחוץ לאקדמיה, ישנם גופי מחקר נוספים. רק שלהם אין חופש אקדמי, המחקר שלהם מוכוון על ידי צרכי החברה והכלכלה. המחקר הזה לרוב נמצא בתעשייה. זהו מחקר יישומי במהותו, הוא בא לפתור בעיה ברורה וקיימת.
בצורה פשוטה ניתן להמשיל כי אנשי המחקר בתעשייה הם מתיישבים.
להם אין את החופש פשוט לנדוד רחוק. להם יש משימה ברורה, הם הולכים בדרך מתוך צורך. הם לא יכולים להרשות לעצמם לנסות כיוונים חדשים יותר מדי. הם הולכים לאט, בשיירות מסורבלות, וצריכים לבדוק תמיד שהדרך בטוחה ושניתן לעבור בה שוב ושוב, הלוך וגם חזור. כאשר הם מגיעים אל הארץ החדשה, הם פחות מתעניינים אם היא מדהימה בנופיה, הם צריכים לדעת קודם כל אם ניתן להתקיים בה. אם לא אז חייבים לחזור אחורה.
יש מי שזה יישמע לו לא מתאים או מאולץ, כי האקדמיה הרי תמיד מוצגת לנו כנציגת החדשנות. רק שזו טעות  בסיסית שאוהבים להמשיך ולקדם. האקדמיה כלל לא מחויבת להיות חדשנית, היא מחויבת להעמיק ולא משנה כיצד. היא צריכה להשיג תוצאות מרחיקות לכת, וגם אם זה בשימוש בשיטות מחקר ולוגיקה שלא השתנתה דורות. בעולם היזמות הטכנולוגית לעומת זאת, בלי חדשנות אין מוצר.

כבר הרבה שנים שיש בעיה במאזן הזה. האקדמיה זולגת לתעשייה.  אנחנו שומעים עוד ועוד על חוקרים באקדמיה שפיתחו מוצר, חוקרים שמנסים לפתור בעיה יישומית לחלוטין, ואם ללכת לקיצוניות הגמורה בתחום האפור הזה, אנחנו שומעים על חוקרים שבמקביל לעבודתם האקדמית עובדים כיועצים בחברות טכנולוגיות או אף מייסדים חברה. מגלי הארצות מעוניינים להתיישב. שתי סיבות עיקריות יש לכך:

אחת היא שהמחקר האקדמי לא באמת חופשי כמו שאנשי האקדמיה נוהגים להתהדר. המחקר האקדמי דורש תקציבים רבים (מעבר למה שמוקצה מגופי האקדמיה). התקציבים הללו מגיעים מתוך קרנות ושאר גופי מימון. גופים ממשלתיים, בין ממשלתיים, פרטיים, מסחריים. יש להם הגדרה ברורה לאן הם רוצים שהתקציבים שלהם ינותבו. גופי המימון מוכנים שהאקדמיה תלך בדרכים פתלתלות, הם לא מחייבים שתמצא אדמה ראויה להתיישבות, אבל הם מראים את הכיוון. ואם חוקרים באקדמיה רוצים להמשיך לנדוד, הם צריכים להתיישר להיכן שמכווינים התקציבים. מקורות המימון הגדולים לאקדמיה מגיעים מתוך גופים שמכווינים לפיתוח. לדוגמא קרן שרוצה לראות תרופה למחלה או יוזמה בין ממשלתית שרוצה לראות פיתוח טכנולוגי לטובת השוק. וכאשר מקרבים את האקדמיה לנתיב היישומי, קשה שלא להתפתות ולעבור צד.

סיבה נוספת, ולא פחותה, היא שהרבה מאנשי האקדמיה פשוט מעוניינים להיות יותר יישומיים. פחות מעניינת אותם הדרך האקדמית. בהרבה מקרים הם רואים את חבריהם שעזבו את האקדמיה והחלו בדרך יזמית. מיעוט סיפורי ההצלחה על התגמול הרווחי שבהם מתבלטים בעיני החוקרים. הם רוצים להפסיק לנדוד לארצות רחוקות, הם מעוניינים לבנות לעצמם אחוזה משלהם ולהתיישב. אחד הסממנים לכך הוא עליית קרנו של הפטנט בקרב חוקרים באקדמיה. אותו מסמך שמוכר בתעשייה ככלי חסר ערך לכשעצמו, באקדמיה הפך לסמל סטטוס, סימן למובחרות לצד המאמרים בירחונים המובילים.

אז מה הבעיה בעצם? למה שלא פשוט יתיישבו? שלוש סיבות :

סיבה ראשונה, מעשית, היא שהאקדמיה לא טובה ביישומיות מתוך מהותה, זה מנוגד לה. באקדמיה לא יודעים לייצר פתרון שיתאים לשוק, האקדמיה כלל לא מחויבת להבין את השוק. בשיחות רבות שהיו לי בשנים האחרונות עם אנשי אקדמיה שרוצים להתחיל בדרך למסחור הרעיון שלהם, אני שומע יותר ויותר על כמה הרעיון שלהם מעמיק ומתקדם. קודם הם רוצים לסיים לתכנן ולחקור, ואז יבדקו לאיזה שוק הפתרון שלהם יתאים. זאת בעוד שבתעשייה הדרך היא הפוכה ומתחילה מתוך לימוד השווקים וצרכיהם. בנוסף, הפתרונות הטכנולוגיים של האקדמיה מפותחים בצורה שמותווית על ידי דרכם כמגלי הארצות. מרחיקת לכת, אך לא שלמה ומבוססת. וכאשר הטכנולוגיה שלהם ממוסחרת ועוברת ליזם טכנולוגי, הוא לרוב מתחיל בלבסס את כל מה שהועבר לו. הוא מתיישב שקיבל בניין שנבנה על ידי מגלה ארצות סקרן שאצה לו הדרך לבנות לגובה בלי שיצק יסודות חזקים.

סיבה שנייה, מהותית, היא שאנחנו עדיין צריכים את האקדמיה שתגלה ארצות חדשות. זה הרי מה שמצדיק את קיומה של האקדמיה, אנחנו צריכים מי שיעמיק הרבה מעבר למוצר הבא או זה שאחריו. הדרך ליצור בעזרת הידע הקיים היא הבסיס להרבה מהכלכלה שלנו, אבל בראיה עתידית לא נוכל להתקדם אם לא יהיה מי שיפרוץ את גבולות הידע.
על כך יש מי שיטענו מולי כי האקדמיה מספיק גדולה כדי להכיל גם את זה וגם את זה. להם אענה כי מה שהם מתארים זה מצב בו האקדמיה נופחה מעבר לצורך שלנו כחברה. ואם כך אז ייטב אם ינותבו המקורות העודפים אל עבר מי שיודעים להיות יישומיים (וזה לא אומר רק תעשייה, יש גם מכוני מחקר חוץ אקדמיים שמוכוונים לסייע לתעשייה).
יש מי גם שיסבירו שהאקדמיה כיום אינה רק גוף מחקרי, היא הפכה להיות גוף הכשרה. לאלה אענה שזו בעיה גדולה שהכלכלה סובלת ממנה. האקדמיה אינה אמורה להיות הגוף שמכשיר את כוח האדם שיקיים ויקדם את הכלכלה. היא אמורה להכשיר את כוח האדם לאקדמיה. המצב הזה שנוצר אינו סיבה להחייאת האקדמיה, אלא ההפך. ייטב אם כוח האדם שאינו מעוניין להמשיך באקדמיה ינותב מראש למוסדות שיתנו לו את הכלים להפוך לבעל הכשרה נחוצה לכלכלה. שילמדו ממי שמונעים מצרכי השוק, מי שמבינים שהדבר החשוב ביותר כשיוצאים אל שוק העבודה הוא שיהיה בך צורך. ולא ממי שמונעים מסקרנות שאמורה להיות מנותקת מכוחות השוק.

סיבה שלישית, עקרונית, היא שיש כאן ניצול של המצב. ברור שאנשי אקדמיה מתפתים ללכת בדרך היזמית. הרי גם אין להם מה להפסיד וגם מממנים להם את הדרך.
יש הרבה מרמור בקרב חוקרים שמסחרו את הטכנולוגיה אותה פיתחו על החלק שלקחה לעצמה האקדמיה. מה שאיני מבין הוא למה הם, המפתחים, בכלל מקבלים חלק מהותי בזכויות על הטכנולוגיה אותה פיתחו. תחשבו על זה רגע. יזמים טכנולוגיים בתעשייה מתחילים את דרכם לרוב תוך הקרבה של הכלכלה האישית שלהם ושל משפחתם. גם כאשר יגייסו מספיק משאבים ויפתחו סטארט אפ, הם יהיו בחשש לעתידם המקצועי והכלכלי. כישלון בפיתוח יחזיר אותם בגיל מתקדם אל שוק מחפשי העבודה. לרוב יש להם הזדמנות אחת, והם יתנו לה את הכל. זאת בעוד שחוקרים באקדמיה לאחר קבלת הקביעות נמצאים בחופש לעשות כרצונם, עד הפנסיה. הם יכולים לנסות פיתוח אחד, ואז שוב ושוב עד שיימאס להם. המשכורת שלהם תשולם ויהי מה. כוח האדם שהם יכולים לנצל למטרה (קרי תלמידי המחקר) מגיע במימון חלקי מטעם האקדמיה. התשתית למחקר פרוסה עבורם לשימוש. האקדמיה מימנה להם מעבדות וציוד בין מעבדתי לשימושם. מה יש להם להפסיד?

אז האם אני חושב שאסור לאקדמיה לפנות ליישומיות? לא. אני חושב שצריך לאפשר לאקדמיה להתקרב גם לכיוון היישומי. להתוות את הדרך, ואז להמשיך לנדוד. כמו שלא ניתן לפתוח מסעדה בתוך מעבדת מחקר באקדמיה, כך לא צריך לפתח בה מוצרים למסחור. חופש אקדמי צריך להיות עבור הדרך האקדמית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s